חיכינו כל חיינו שהמחזמר Beetlejuice ידפוק שלוש פעמים על דלת ה-West End, וכשכבר חשבנו שכל תקוות ההעברה קבורות ונשכחות, הוא פרץ מהעולם התחתון (Broadway) היישר אל Prince Edward Theatre. תולעי חול מתפתלות על קירות התיאטרון, מוזיקת קרנבל קלילה מתנגנת בקול, אורות ירוקים וסגולים מאירים את הקהל, וה-'Betelgeuse, Betelgeuse' האיקוני מהבהב מול הווילון. עכשיו שההפקה סוף סוף כאן, היא לא מבזבזת שנייה אחת בשעשוע (והבאשת) הקהל שלה. כבר הגיע זמן ההופעה עוד לפני שהווילונות עולים.

ל-Beetlejuice היה הצלחה גדולה בצד השני (של האוקיינוס); ההפקה שזכתה ב-8 מינויים לפרסי Tony החלה את חייה (התמותניים) בוושינגטון לפני שעברה ל-Broadway ואז לסיבובי הופעות מרובים בארצות הברית. להיט הפולחן הזה קיים כבר זמן מה, אבל, בניגוד לנשימתו של Mr Juice, ההפקה עדיין טרייה, עם רמזים לאירועים שוטפים ולאייקונים מודרניים פופולריים. גם עיבוד ה-West End שקע עמוק בתוך התרבות הבריטית. יש רמזים ל-Matilda ול-Paddington, ואפילו Andrew Lloyd Webber מקבל קמיאו קצר — אם כי לא חיובי כמו זה שב-Sunset Boulevard של Jamie Lloyd...

זה לא עיבוד נאמן פריים-פריים לסרט מ-1988 ("אנחנו סוטים מהחומר המקורי!" קורא David Flynn's Beetlejuice בשלב מוקדם), אבל ההפקה רק מרוויחה מכך. ראשית, ה-Beetlejuice הזה מככב הרבה יותר מגרוש המרים של Michael Keaton (לדמות הראשית יש רק 17 דקות זמן מסך). לרוע מזלה של אמא של Lydia, היא מתה בגרסה זו (כפי שמנוסח בכל כך בשירה של Lydia (Hannah Nordberg) 'Dead Mom').

למרות שהתסריט השתנה במעט — חיווט פגום שולח את ה-Maitlands (שותפי-משחק מ-Waitress, David Hunter ו-Chelsea Halfpenny, מתאחדים שוב בחיים (ובמוות) כזוג הגלוי לאבדון) לממלכתו של Beetlejuice, ו-Delia היא עכשיו מאמנת חיים ולא פסלת — ההצגה שמרה על כל הרגעים הטובים ביותר מהסרט. אנו רואים את קבוצת הכדורגל המתה, מזכירה שמעשנת דרך קנה הנשימה שלה, Bob מופיע בקצרה, ואנחנו זוכים לביצוע ארוך יותר של Banana Boat Song (Day-O) ו-Jump in the Line (Shake, Senora). בהחלט לא תרגישו שקיפחו אתכם.